מדינת ישראל חוזרת להתנחל ברצועת עזה, במובן הטוב של המילה. זה נכון שבשלב הזה עדיין לא מדובר בהקמה מחודשת של היישובים האזרחיים ברצועה, אבל מבט על מה שקורה עכשיו במקום הזה מראה שבכל זאת למדנו משהו משנים ארוכות של עצימת עיניים אל מול המפלצת שנבנתה ממש מתחת לאף שלנו. מיד נסביר במה מדובר, אבל נתחיל מההתחלה ומעוד סבב מילואים של גדוד 21 מחטיבת כרמלי, הפעם כאמור בעזה.
בפעם הקודמת שהגדוד נכח כאן זה היה בעיצומו של התמרון הקרקעי שנערך בחודשים הראשונים למלחמה, אי שם באפריל-יוני של השנה שעברה. מאז הגדוד הספיק לעבור שתי תקופות שירות בלבנון, בתמרון הגדול מלפני שנה ובפעילות שוטפת במוצבי הגבול בתחילת השנה הנוכחית. עכשיו גדוד 21 שוב מפטרל ברחובות של שג'אעיה ובסמטאות של דרג' תופאח. וכשאנחנו משתמשים במילה "רחובות" או "סמטאות" אנחנו מה זה מפרגנים לאותם מקומות, בעיקר לאור העובדה ששתי השכונות האלה קיימות פחות או יותר רק על הנייר. ישנן חורבות שנראות טוב יותר ממה שנשאר מהמקומות הללו. עזה נראית היום במיטבה, יפה מאי פעם בחורבנה. זר שהיה נקלע למקום היה משוכנע שהאזור עבר לא מזמן רעידת אדמה קשה במיוחד ומה שעיניו רואות כרגע זה את המעט שנשאר עומד, ובעיקר את ההרס של מה שלא שרד. רחובותיה של שג'אעיה חרבו כמעט לגמרי, ואחת המשימות של הגדוד היא להרוס את המעט שעוד נשאר. כך ראוי לה לרצועת עזה. הדבר הטוב ביותר שהמקום הזה יכול לעשות למען האנושות זה פשוט להמשיך ולהיהרס עוד יותר. בתים של ארבע קומות ירדו לגובה של קומה אחת, ובניינים של שש קומות קרסו לגובה של קומה וחצי מקסימום. והכף עוד נטויה.
דוקטרינת פקמן
הקו הצהוב בעזה נמצא כרגע בשליטת צה"ל, ובהמשך יישום תוכנית טראמפ הוא אמור להצטמצם לקו האדום. אחד הדברים הגאוניים בקביעת הקו הצהוב כקו ביניים זה שעד שיגיע תורו של הקו האדום להיות הקו שבתוכו צה"ל מתייצב, ניתן מספיק זמן לישראל כדי להשמיד את כל מה שנשאר בתווך שבין שני הקווים. כשיגיע שלב הנסיגה הבא, מתישהו בעוד כמה חודשים, וחמאס יוכל לחזור לחלק מהאזורים שבשליטת צה"ל כרגע, הוא ימצא אותם מחוקים לגמרי. מי שמסתובב במקומות האלה רואה כאן רק ערמות בטון שמתוכן מבצבצים ברזלים. המטרה של הגדוד באזור שתחת אחריותו, וכך גם אצל הגדודים האחרים, היא לוודא שלא יישאר מקום אחד שלא ייראה בדיוק ככה.
אותו הדין גם ביחס למנהרות שבתת־קרקע. רק לפני שבועיים אותרה עוד מנהרה סמוך לאחד המוצבים שבהם שוהה הגדוד, אחרי מנהרות דומות רבות נוספות שנמצאו באותו אזור מתחילת המלחמה, ואחרי אין־ספור פעמים שצה"ל חיפש וחפר כאן. וגם בשלב הזה ישנן עוד מנהרות רבות שטרם נחשפו, וגם על זה עובדים בגדוד במלוא המרץ. רוב פעולות ההרס מתבצעות בלילה, בשעות שבהן חמאס מוגבל עוד יותר לפעול, לראות או להפריע. המראה שחוזר על עצמו באותן פעולות הוא מרשים במיוחד – 20 באגרים שעולים בבת אחת על מתחם של בתים ומתחילים לאכול אותם כאילו שמדובר בדמות של פקמן ממשחקי המחשב של פעם. בתוך שעות ספורות שכונה שלמה נעלמת. ואתם כבר יודעים מה נשאר בשטח במקומה. גם אם ירשו לעזתים מתישהו בעתיד לחזור לשם, ייקח להם שנים ארוכות לשקם את המקומות הללו.
גדודי חמאס בחלקים המזרחיים של העיר עזה נפגעו בצורה קשה. חלקם סופרים כמה שרשראות פיקוד שחוסלו. מדובר כבר על המחליפים של המחליפים ברבים מהמקרים. באין מפקדים או מחבלים מנוסים זמינים, חמאס משתמש בכל דבר שהוא רק יכול להשתמש בו, כמו לדוגמה נשים וילדים, נערים וגם זקנים שהוא שולח כדי לבחון את צה"ל. וכך הם מגיעים, כביכול בתמימות, לאזורי הקו הצהוב ובוחנים בכל פעם את הגבולות וגם את הנחישות של הצבא. זה כבר לא רק האירוע הקלאסי שקיים שנים, שבו חמאס מתערה בתוך האוכלוסייה ואחר כך טוען כלפי העולם שישראל הורגת "אזרחים תמימים". זה כבר שלב מרחיק לכת בהרבה, שבו בתמורה לשק אורז אותם ילדים נשלחים לחזית ולאזורי אש מובהקים. אם בעבר, בטרם טבח שמחת תורה, המטרה שהוגדרה לצבא הייתה למנוע מעבר של הגדר, בשלב הנוכחי אפילו התקרבות לגדר תוגדר מיד ככישלון.
וכאן אנחנו חוזרים לנקודה שאיתה התחלנו – ההתיישבות המחודשת ברצועת עזה. בימים אלו ממש הולכים ונבנים מוצבי קבע של צה"ל עמוק בתוך רצועת עזה. המוצבים שמוקמים על רכס ה־70, המקום הגבוה ביותר באזור, הם רק דוגמה אחת. בהקשר הזה יפים דבריו של מפקד הגדוד סגן־אלוף במיל' בנימין טרופר, בשיחה הראשונה עם החיילים: "מי שנמצא על הרכס רואה מצד אחד את הנגב המערבי הולך ומשתקם ומצד שני את עזה הולכת ונהרסת, שזה איזון טוב", במסגרת תיקון העולם.
צה"ל בונה מוצבי קבע לשנים קדימה. בחוכמתו הוא מקים אותם ממש בקצה השטח של הקו האדום, שבו צה"ל אמור להיערך מחדש בסיטואציה שבה יתקדמו במתווה טראמפ ותידרש נסיגה מהקו הצהוב הנוכחי. במילים אחרות, הצבא החליט שאת המוצבים המושקעים הוא יקים מראש בנקודות שבהן גם לאמריקנים יש הבנה והפנמה שצה"ל חייב להישאר בהן, סוג של פרימטר מורחב שנמצא בעומק של כמה מאות מטרים בתוך עזה. בישיבת הקבינט האחרונה הבהיר הרמטכ"ל אייל זמיר לראש הממשלה ולשרים שישנן נקודות שבהן הצבא חייב להישאר לאורך שנים ולא רק לתקופת ביניים זמנית. ועל פי העיקרון הזה בדיוק מעוצבת עכשיו בשטח גם המציאות הביטחונית החדשה בעזה.
כבדהו וחשדהו
ויש עוד נקודה אחת, אולי הרגישה ביותר מבחינתו של האויב – המיליציות העזתיות שמתנגדות לחמאס. כולם מדברים רק על זו של אבו־שבאב שברפיח. למעשה, כמעט ואין גזרה בתוך הקו הצהוב שלא מאכלסת מיליציה מהסוג הזה. מתחמי המיליציות האלה הפכו כבר מזמן לסוד גלוי בצבא וגם בעזה. יותר משחמאס רוצה לפגוע בחיילי צה"ל, הוא מעוניין הרבה יותר לפגוע באותם עזתים. משם תיפתח הסכנה העתידית האמיתית לשלטונו. הם ההוכחה החיה שאפשר לצאת באופן פומבי נגד חמאס ולשרוד. ולא רק לשרוד, אלא גם לשגשג ולהרוויח מכך ולזכות באספקה סדירה של אוכל, מים ודברים נוספים שהשתיקה יפה להם, וגם לזכות בהגנה ובשיתוף פעולה עם צה"ל, מה שמתמרץ את אותן חמולות לבקש לבצע בעצמן משימות שנועדו לסייע לצבא.
בלי להיכנס לפרטים ולמיקומים, נעשות פעולות בשטח. למי שזה מזכיר את המודל של צד"ל (צבא דרום לבנון), זה כמובן על אחריותו בלבד, אבל אין ויכוח על כך שהפילוג הזה בתוך עזה, וההוכחה שאפשר להיות עזתי ועדיין ללחום בחמאס, הם אינטרס ישראלי ראשון במעלה. זה גם מוכיח שמחסום הפחד מחמאס, לפחות בחלק מהמקומות, אכן נשבר. ההגדרה הנכונה בנוגע ליחס הישראלי לאותן חמולות היא של כבדהו וחשדהו. התועלת מהפעילות שלהן היא ברורה, ועדיין אף אחד לא מוכן לקחת סיכון שמישהו שם יתהפך עלינו ברגע ושלא נהיה מוכנים לאפשרות שכזו.
לא ננקוב כמובן במספר החיילים שהתייצבו לסבב המילואים השישי שהגדוד מבצע מאז שהחלה המלחמה, אבל רק נגיד שהוא כמעט עומד על המספר שהתייצב בתחילת המלחמה, שזה נתון מטורף לחלוטין. במיוחד כשלוקחים בחשבון שהיו בדרך (כמו בכל גדוד אחר) פצועים והרוגים, פגועים נפשית, שחיקה, אתגרים מול המשפחה, מול העבודה, מול הלימודים ומול מה שאתם לא רוצים. ואחרי כל זה, כעבור שנתיים ואחרי חמישה סבבים קודמים, לראות במצבת הגדוד מספר מתייצבים קרוב לזה שהיה בהתחלה, זה בלתי נתפס. הצבא ככל הנראה מבין היטב את המשמעות של סבב שישי, מה שהוביל את הרמטכ"ל זמיר להוריד הוראה למפקדי הגדודים שהפעם הם מחויבים לאפשר למילואימניקים שגרה של "חצי-חצי" במילואים. כלומר, שבוע-שבוע בחלוקה בין השירות בשטח ליציאות הביתה. ואין לאף מפקד את האפשרות להגיד "לא".
חיילי הפלוגות שמסתכלים לאחור במהלך עוד סיור או תוך כדי מארב מבינים היטב למה הם כאן. מהמוצבים שבתוך עזה רואים בעיניים את קיבוץ נחל עוז ואת קיבוץ כפר עזה. לראשון חזרו נכון לעכשיו רק חלק קטן יחסית מהתושבים, עקב מגבלות אמיתיות שעדיין קיימות, ואילו השני טרם קיבל בכלל את האישור מהצבא לחזור ולהתגורר בו. מאחוריהם, במרחק לא רב שוכנים קיבוץ עלומים וקיבוץ סעד, ואצלם שיעורי החזרה גבוהים במיוחד. עת הולכים ומוקמים מוצבי הקבע בתוך הרצועה, מתוך אמירה ברורה שאומרת שבין עזה לכל יישוב בישראל תמיד חייב לחצוץ בסיס צבאי, אפשר רק לקוות שהאסימון הבא שייפול למקבלי ההחלטות יעסוק כבר בחלק האזרחי של ההתיישבות ברצועת עזה ולא רק בפן הצבאי שלה.
הכותב הוא פרשן ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן 11 ומורה דרך
לתגובות:
