“מרגישים פה אוויר פסגות. אלוה”, התפייט ראש הממשלה, מנחם בגין באזני שר הביטחון שלו, אריאל שרון, מיד לאחר שיצא מהמסוק שהנחית אותו למרגלות מבצר הבופור, בדרום לבנון. היה זה בבוקר ה–7 ביוני 1982, היום השני למבצע “שלום הגליל”, שעות ספורות לאחר שהסתיים במקום אחד הקרבות המרים והכי שנויים במחלוקת במלחמה. גופות ששת הלוחמים שנהרגו בזמן ההסתערות על הבופור כבר הורדו מהמבצר והושלם פינוי הפצועים. רק מספר תחבושות ספוגות בדם נותרו מתעופפות ברוח, עד שנעצרו בגדרות התיל שהקיפו את האזור. למיטב זיכרונם של כמה מהנוכחים, אפשר היה עדיין להריח את אבק השריפה באוויר.
30 שנה למלחמת לבנון
כיבוש הבופור: הפקודה שלא הגיעה
האם הקרב על המבצר שהפך לסמל נערך בעיקר לצורכי יוקרה פוליטית? האם ההשתלטות על ההר, במחיר דמים נורא, שירתה בעיקר את בעלי בריתה הנוצרים של ישראל בדרום לבנון? ומדוע טוענים אנשי הפיקוד כי הורו לדחות את ההתקפה, אך באוגדה לא שמעו על כך? 30 שנה אחרי, בחזרה לקרב ההוא
טוען...
לחצו לקבלת עדכונים בנושא:
תגובות
טוען...
על סדר היום









