מקומון
מקומון הוא עיתון או כתב עת מקומי, ולעיתים גם אתר חדשות מקומי, המתמקד באירועים, בתהליכים ובסוגיות הנוגעים ליישוב, לעיר, לאזור או למטרופולין מסוים. מקומונים עוסקים בדרך כלל בפוליטיקה עירונית, בפעילות הרשות המקומית, בחינוך, בספורט מקומי, בתחבורה ציבורית, בפשיעה, בתכנון ובנייה, באיכות הסביבה ובענייני קהילה.
המקומון נבדל מן העיתונות הארצית בכך שהוא מסקר נושאים שבדרך כלל אינם זוכים לפרסום רחב בעיתונות הכללית, ובכך שהוא מכוון את תפוצתו לקהל מקומי מוגדר. לצד תפקידו כזירת מידע קהילתית, יוחס למקומון גם תפקיד של פיקוח על השלטון המקומי ושל עיצוב סדר יום אזרחי ברמה העירונית והאזורית.[1][2]
הגדרה ומאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאפיינים תוכניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקומונים מתמקדים בנושאים מקומיים בעלי השפעה ישירה על חיי היומיום של הקוראים. בין התחומים הנפוצים בהם: פעילות מועצת העיר, תקציבי רשויות, תכנון עירוני, יוזמות פיתוח, איכות חיים, עסקים מקומיים, תרבות ופנאי, חינוך, ספורט ופלילים. בניגוד לעיתונות הארצית, המקומון עשוי לסקר באופן רציף גם נושאים מצומצמים יחסית, כגון תחזוקת תשתיות, בעיות שכונתיות, תחבורה מקומית או מחלוקות תכנוניות.
מאפייני הפצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]החלטה מערכתית בסיסית של מקומון היא היקף ה"לוקליות" שלו: האם להתמקד בשכונה, בעיר אחת, בגוש ערים או באזור רחב יותר. לעיתים אזור ההפצה רחב מאזור הסיקור, למשל כאשר תושבי פרוורים או יישובים סמוכים מתעניינים גם במה שמתרחש בעיר המרכזית של המטרופולין.
מבחינה מסחרית, המקומון נועד מלכתחילה לספק גם מענה למפרסמים מקומיים. בעל עסק מקומי לא נדרש לממן באמצעות מודעה בעיתון ארצי גם הפצה לקוראים שאינם רלוונטיים לו, ולכן המקומון איפשר פרסום ממוקד במחירים נמוכים יחסית לעיתונות הארצית. בשל כך, ובעיקר בעשורים האחרונים של המאה ה־20, היו המקומונים מקור רווח חשוב לרשתות עיתונים ארציות.[2][3]
ההבחנה בין פרינט לאונליין
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקומונים הופיעו היסטורית בדפוס, לרוב כשבועונים, אך מראשית המאה ה־21 חל מעבר גובר לעיתונות מקוונת. עם זאת, עצם קיומו של אתר חדשות מקומי אינו מעיד בהכרח על קיומה של עיתונות מקומית במובנה המסורתי. חוקרים וכותבים בתחום הצביעו על כך שחלק מאתרי החדשות המקומיים מבוססים במידה רבה על הודעות דוברות, תוכן שיווקי והפצת מידע ממקורות רשמיים, ואינם משמרים בהכרח את תפקידי הפיקוח, הביקורת והיזמה העיתונאית שיוחסו למקומונים המודפסים.[4][2]
המעבר לפלטפורמות דיגיטליות לא ביטל את האחריות המשפטית הכרוכה בפרסום, אך שינה את אופייה. אתרי חדשות מקומיים עשויים לפעול בפועל כגופי עיתונות לכל דבר, ואילו חלק גדל והולך מן המידע המקומי מופץ באמצעות רשתות חברתיות, קבוצות ווטסאפ וערוצי טלגרם, שבהם פועלים לעיתים יחידים או מנהלי קהילות שאינם כפופים תמיד לאותם סטנדרטים מערכתיים, מקצועיים ומשפטיים של עיתון ממוסד.
השוואה בין עיתונות מקומית מודפסת לעיתונות מקומית מקוונת
[עריכת קוד מקור | עריכה]| עיתונות מודפסת | עיתונות מקוונת | |
|---|---|---|
| תדירות עדכון | לרוב שבועית | שוטפת ולעיתים רציפה |
| מודל הכנסות | פרסום מקומי, מנויים, ומודעות | פרסום דיגיטלי, חסויות, שיתופי פעולה ולעיתים מימון קהילתי |
| עלויות תפעול | גבוהות יחסית, בעיקר דפוס והפצה | נמוכות יותר, אך תלויות בתשתיות דיגיטליות |
| אופי הסיקור | עריכה מוסדית, תחקיר ומדורים קבועים | מהיר יותר, אך לעיתים נשען יותר על דוברות ועדכונים שוטפים |
| יכולת פיקוח וביקורת | לרוב גבוהה יותר במודל הקלאסי | משתנה מאוד בין גופי תקשורת עצמאיים לבין פלטפורמות קהילתיות |
היסטוריה גלובלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]העיתונות המקומית התפתחה במדינות רבות במהלך המאה ה־20 ככלי מרכזי ליצירת זהות קהילתית, למסירת מידע אזרחי ולפיקוח על מוסדות מקומיים. בעשורים האחרונים של המאה ה־20 ובראשית המאה ה־21 החלה ירידה בתפוצת העיתונות המקומית המודפסת, בין השאר בשל מעבר פרסום ללוחות מקוונים, ירידה בהכנסות מפרסום מסווג ושינוי בהרגלי צריכת המדיה.[5]
בארצות הברית לבדה נסגרו אלפי עיתונים מקומיים, ובאזורים רבים נוצרו "מדבריות חדשות" (אנ') – אזורים שבהם אין סיקור עיתונאי מקומי מספק או שאין בהם כלל מערכת חדשות מקומית מקצועית.[6][7]
היסטוריית המקומונים בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוב המקומונים בישראל היו שבועונים, שהופצו בדרך כלל ביום חמישי או שישי. במשך השנים פעלו בישראל מאות מקומונים, ובשנות השיא שלהם הם היוו חלק מרכזי מהעיתונות המסחרית והקהילתית. עד תחילת שנות ה-20 של המאה ה-21 רובם הפסיקו לצאת בדפוס, או צמצמו מאוד את היקפם המודפס, וחלק ניכר מן הפעילות עבר לאינטרנט.[2]
ראשית המקומונים בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקומון הראשון בארץ ישראל היה "ידיעות עיריית תל אביב", שיצא לאור בשנים 1921–1955; אחריו יצא לאור "הצפון" הרוויזיוניסטי בחיפה, החל מ־1926 במשך כשנתיים.[8]
תרבות המקומונים במדינת ישראל התפתחה בעיקר בדרום הארץ החל משנות ה־50 של המאה ה־20. בשנת 1954 החל לצאת לאור בבאר שבע המקומון "קול הנגב", ובאשקלון הופיע לזמן קצר המקומון "אשקלון החדשה".[9][10]
בפברואר 1962 החל לצאת לאור "ערב ערב באילת", הנחשב למקומון הוותיק בישראל שעדיין יוצא לאור.[11] בהמשך פעלו גם מקומונים כגון "כידוד" בערד (1966–1989), "הד הקריות" באזור הקריות משנת 1968, "חדשות השבוע" בראשון לציון משנת 1971, ו"קול השרון" בנתניה משנת 1973.[12]
שנות הפריחה (שנות ה־80 וה־90)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־1979 החל לצאת לאור בירושלים המקומון "כל העיר" ביוזמת עמוס שוקן, על בסיס מודל של עיתון איכותי, חינמי, מבוסס פרסום מקומי ועתיר סיקור עירוני.[13] הצלחתו הובילה שנה אחר כך להקמת "העיר" בתל אביב, שנודע גם בסגנונו החדשני, במאפייני הניו ג'ורנליזם שלו ובמדורי התרבות והאירועים שפיתח.[14] באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 עמדה תפוצתו על כ־190,000 עותקים בשבוע.[15]
בהמשך הוקמה "רשת שוקן", באמצעות הקמה או רכישה של מקומונים נוספים, ובהם "כלבו" בחיפה, "צומת השרון", "כאן דרום", "מלאבס" ו"השקמה". בתגובה להצלחת רשת שוקן, החלה קבוצת "ידיעות אחרונות" בתחילת שנות ה־80 להקים או לרכוש מקומונים משלה, ובהם "קול ירושלים", "קול חיפה" ו"קול הנגב"; החל מ־1989 אוגדו אלה תחת חברת הבת "ידיעות תקשורת".[16][17]
ב־1983 יזם אלי ניסן את הקמת רשת המקומונים "רחוב ראשי", שניסתה להקים מערכת חדשות מרכזית לכ־15 מקומונים, לצד רשת פרסום והפצה משותפת, אך נסגרה לאחר חודשים אחדים בעקבות הפסדים כבדים.[18][19] ב־1984 הוקמה רשת המקומונים "אינדקס". ב־1998 הקימה קבוצת "מעריב" את רשת מקומוני "זמן מעריב", ואילו אלי עזור הקים את רשת "המקומון", שהתבססה על הפצה חינם לתיבות דואר במספר ערים.[20][21]
המקומונים בישראל הגיעו לשיא תהילתם בשנות התשעים, ברמה שהיכולת הפיננסית אפשרה לשלוח עיתונאים לחו"ל לתקופות ארוכות, אך גם כללה כתבות עיתונאיות על נושאים ארציים, ושימשה כמקום בו צמחו עיתונאים מתחילים לפני שהגיעו לתקשורת הארצית כמו רענן שקד, יגאל מוסקו, ומשה זונדר.
המאה ה-21
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעשור השני של המאה ה־21 חלה ירידה חדה בתפוצת המקומונים בישראל. אחד הגורמים המרכזיים לכך היה מעברן של מודעות מסווגות, מודעות דרושים ולוחות יד שנייה, שהיוו חלק ניכר מהכנסות הענף, אל האינטרנט. במקביל פחת הביקוש לעיתונות מודפסת לנוכח השינויים בהרגלי צריכת התקשורת, התחזקות הרשתות החברתיות ועלייתם של אתרי חדשות מקומיים ודיגיטליים.[5][6]
הירידה בפרינט לא נבעה רק משינוי בהרגלי הקריאה, אלא גם מעלויות הפקה, הדפסה והפצה גבוהות, שהפכו את המודל המודפס לפחות ופחות כדאי כלכלית. בשנים אלה התקשו חלק מן המקומונים לבצע מעבר מלא לעולם הדיגיטלי, ואילו אחרים אמנם עברו לרשת, אך לא תמיד הצליחו לשמר את עומק הסיקור, את העצמאות המערכתית ואת תפקידי הביקורת שאפיינו את המקומונים הוותיקים.[4]
ב־2010 מוזג "העיר" לתוך מוספו "עכבר העיר", שב־2013 הפך לדיגיטלי בלבד.[22] באותה שנה נסגרה גם רשת מקומוני "זמן מעריב".[23][24] גם "ידיעות תקשורת" ביצעה בהמשך צמצומים, ריכזה את פעילותה למערכות משותפות והעבירה את מרכז הכובד לפלטפורמת החדשות המקומית "Mynet".[25][26] במהלך 2020 חדלו מרבית מקומוני רשת שוקן להופיע בדפוס, וב־2021 הועברה הבעלות על רובם לאבי סלומון והם החלו לפעול תחת השם "רשת העיר".[27]
נתוני שוק שפורסמו ב־2022 העידו על ירידה חדה במספר המקומונים בישראל: מ־545 מקומונים מודפסים ומקוונים בשנת 2013 ל־291 בלבד בשנת 2022, ועל ירידה בשיעור קוראי המקומונים הקבועים מ־34.4% בשנת 2012 ל־22.2% בשנת 2022.[2]
ב־2025 הודיעה קבוצת "ידיעות אחרונות" על סגירת פעילות רשת המקומונים שלה, Mynet, במהלך שנחשב לאחד האירועים המרכזיים בהתכווצות העיתונות המקומית בישראל. הסגירה, שנקבעה לסוף אותה שנה, כללה פיטורי עשרות עובדים, בהם כ־30 עיתונאים, ועוררה חשש לפגיעה בסיקור המקומי, במיוחד בפריפריה, שנשענה במידה רבה על מערך המקומונים של הקבוצה לצורך חשיפת סוגיות מקומיות שלא זכו בדרך כלל לסיקור בעיתונות הארצית.[28]
לצד קריסת חלק ניכר מן הפרינט, המשיכה להתפתח בישראל עיתונות מקומית דיגיטלית, עצמאית או אזורית, שנשענה על אתרי חדשות ארציים ועל רשתות חברתיות. עם זאת, כותבים וחוקרים בתחום הדגישו כי המעבר מאמצעי דפוס לאתרים מקומיים לא הבטיח בהכרח את שימור תפקידי הליבה של העיתונות המקומית, ובהם ייזום תחקירים, טיפול בבעיות תושבים, סיקור שוטף של מוסדות השלטון המקומי ופיקוח ביקורתי על עבודת הרשויות.[4]
תפקיד חברתי ודמוקרטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחקרים וכתיבה עיתונאית על מקומונים הדגישו את תפקידם כזירה לפיקוח על הרשויות המקומיות, להעלאת נושאים מקומיים לסדר היום, לעיצוב זהות קהילתית ולחשיפת שחיתויות ומחדלים. לפי קיזל ופוירשטיין, התקשורת המקומית מסוגלת להשפיע על מוקדי כוח מקומיים, להצמיח הנהגה פוליטית ולהעמיד לדיון ציבורי סוגיות שאינן מגיעות בדרך כלל לעיתונות הארצית.[1]
בישראל יוחס למקומונים בשנות שיאם גם כוח פוליטי משמעותי, עד כדי יכולת להשפיע על מעמד ראשי ערים ונבחרי ציבור. עם היחלשותם נשחק גם תפקידם כ"שומרי סף" בזירה המוניציפלית.[2][4]
מודלים עסקיים ותשתיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מודל הפרסום המסורתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבסיס הכלכלי המרכזי של המקומונים היה פרסום מקומי. לעסקים קטנים ובינוניים היה זה אפיק פרסום ממוקד וזול יותר מן העיתונות הארצית, ואילו למקומונים עצמם היה זה מודל רווחי במיוחד. חלק גדול מן הרווח נבע מלוחות דרושים, מודעות מסווגות ומודעות של מכירת מוצרים ושירותים.[5]
תשתיות דפוס, הפקה והפצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקומונים נשענו על תשתית של בתי דפוס, רשתות הפצה מקומיות ומכירה או חלוקה פיזית. עם השנים, הצטמצמות ענף הדפוס בישראל והירידה בכדאיות הכלכלית של הפצה מודפסת הקשו על המשך פעילותם של מקומונים בפרינט.[29]
המעבר לדיגיטל
[עריכת קוד מקור | עריכה]המעבר לדיגיטל נבע הן מירידה בביקוש לעיתונות מודפסת והן משינוי עמוק בשוק הפרסום. ענקיות האינטרנט גוגל ומטא החלו לספק פתרונות פרסום ממוקדים וזולים, שהקשו על מקומונים להתחרות על לקוחות מקומיים.[30][31]
במקביל, ברשתות החברתיות נוצרו חלופות חינמיות ומהירות להפצת מידע מקומי. בחלק מן המקרים התפתח גם מודל כלכלי מצומצם המבוסס על פרסום וחסויות בתוך קבוצות וערוצים, המאפשר קיום של פלטפורמות מקומיות קטנות ולעיתים גם פרנסה לעיתונאי עצמאי אחד או שניים. עם זאת, פלטפורמות אלו אינן מיועדות בדרך כלל לעיתונות חוקרת, לניתוח עומק או לפרשנות מערכתית, ולכן יש הטוענים שהן אינן מהוות בהכרח תחליף מלא למקומון המסורתי.
מודלים חלופיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות המשבר התפתחו מודלים חלופיים, ובהם עיתונות מקומית לא־רווחית, מימון קהילתי, פילנתרופיה ורשתות מקומיות מבוזרות. בארצות הברית, לדוגמה, צמחו החל מהעשור השני של המאה ה-21 מערכי חדשות מקומיים חדשים המבוססים על תרומות, חסויות, הכנסות מקוראים ותמיכה תשתיתית משותפת.[32][33]
עיתונות מקומית לפי מגזרים בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]עיתונות מקומית בעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרבית המקומונים שפעלו בישראל במאה ה־20 ובתחילת המאה ה־21 היו בעברית, ורובם פעלו תחת חסות של כלי תקשורת ארציים. והם שימשו תשתית מרכזית לעיתונות המקומית, בעיקר בערים בינוניות וגדולות. השוק העברי הוא גם זה שבתוכו צמחו רשתות המקומונים הארציות הגדולות.
העיתונות המקומית הערבית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לצד העיתונות המקומית בעברית, פעלה בישראל גם עיתונות מקומית ענפה בשפה הערבית, בדפוס ובאינטרנט. במחקר משנת 2013 צוין כי במגזר הערבי פעלו מקומונים מודפסים לצד מספר גדול במיוחד של אתרי חדשות מקומיים, באופן שהפך את המרחב הערבי לתת־שוק תקשורתי מובחן בתוך מפת העיתונות המקומית בישראל.[3]
העיתונות המקומית הערבית נבדלה לעיתים מן העיתונות המקומית היהודית במבנה הבעלות, בדפוסי הצריכה ובקשר לקהילה, וחלק מכלי התקשורת המקומיים במגזר פעלו במקביל הן כפלטפורמות חדשותיות והן כבמות קהילתיות ופוליטיות. בין כלי התקשורת הערביים המקומיים והאזוריים הבולטים שנזכרו במחקר ובמיפויים שונים נמנים בין היתר פאנט, א-סינארה וכל אל-ערב, האחרון גם תועד בספרייה הלאומית כשבועון מקומי מנצרת.[3][34]
עיתונות קהילתית־דתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בצד המקומונים הכלליים פעלו ופועלים בישראל גם כלי תקשורת מקומיים־קהילתיים בערים ובקהילות דתיות וחרדיות. חלקם מתפקדים כעיתונות מקומית לכל דבר, בעוד אחרים הם בעיקר עלונים קהילתיים או פרסומים מגזריים. מאפיין בולט של חלק מכלי התקשורת הללו הוא קהל יעד קהילתי מגובש ונאמנות גבוהה יחסית לקהילה המסוקרת.[3]
ביקורת ואתגרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מדבריות חדשות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המונח "מדבריות חדשות" (אנ) מתאר אזורים שבהם אין כלי תקשורת מקומי עצמאי פעיל, או שבהם הסיקור המקומי דל ואינו מספק פיקוח וביקורת על המרחב הציבורי. מחקרי Medill בארצות הברית הראו כי בשנת 2025 היו 212 מחוזות ללא מקור חדשות מקומי מקצועי ועוד 1,525 מחוזות עם מקור חדשות יחיד בלבד.[7]
הדיון במושג מדגיש כי גם מקום שבו פועל אתר חדשות מקומי אינו בהכרח חסין מפני הפיכתו ל"מדבר חדשות", אם אותו אתר אינו מפיק עיתונות מקורית, חוקרת וביקורתית אלא נשען בעיקר על דוברות, יחסי ציבור ותוכן שיווקי.[4]
תלות בממסד, דוברות ותוכן שיווקי
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלק מן התקשורת המקומית נשענה לאורך השנים במידה רבה על מקורות דוברות, אך יש להבחין בין דוברויות מבצעיות, כגון משטרת ישראל, מגן דוד אדום, כבאות והצלה לישראל, פיקוד העורף וזק"א, המספקות מידע חדשותי שוטף על אירועים בזמן אמת, לבין דוברויות מוסדיות או מסחריות של רשויות מקומיות, משרדי ממשלה וחברות. אחת הביקורות על חלק מכלי התקשורת המקומיים בעידן הדיגיטלי היא הנטייה להסתמך על הודעות כאלה מבלי להרחיב אותן לבירור, אימות, הצלבה או תחקיר עצמאי.[1][2]
רגולציה ומסגרת משפטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]פקודת העיתונות המנדטורית משנת 1933 חייבה הוצאת רישיון לעיתון מודפס, והקנתה למדינה סמכויות נרחבות בתחום זה, לרבות אפשרות למנוע את פרסומו או להורות על סגירתו. הפקודה אומצה למשפט הישראלי לאחר קום המדינה ונשארה בתוקף במשך עשרות שנים.
אחד המקרים הבולטים שנזכרו בהקשר זה היה של המקומון "ערב ערב באילת", שלגביו הוצא בשנת 2001 צו סגירה בטענה כי לא נמצא רישיון תקף. בהמשך התברר כי מדובר בטעות של משרד הפנים, והעיתון פוצה ב־90 אלף ש"ח במסגרת פשרה שקיבלה תוקף של פסק דין.[35]
עם זאת, במהלך שנות ה־2000 גברה הביקורת על הפקודה, שנחשבה לשריד מתקופת המנדט הבריטי שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות של חופש הביטוי. בשנת 2016 הודיע שר הפנים אריה דרעי על ביטול הליכי הרישוי לפתיחת עיתונים, ובכך למעשה בוטל אחד המרכיבים המרכזיים של הפקודה והצטמצמה משמעותית תחולתה בפועל.[36][37]
לפי נתוני משרד הפנים שפורסמו ב־2016, בעשור שלפני הפרסום נמנעה הוצאתם לאור של לפחות 62 עיתונים, בין השאר בשל דרישות השכלה, רישום פלילי של עורכים או ליקויים טכניים.[38]
מגמות במאה ה־21
[עריכת קוד מקור | עריכה]רשתות מקומיות חדשות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחת הדרכים להתמודדות עם משבר המקומונים היא הקמת רשתות חדשות מקומיות, המבוססות על תשתיות טכנולוגיות משותפות ועל התרחבות לאזורים שסבלו מירידה בסיקור. דוגמאות לכך ניכרות בעיקר בארצות הברית, ברשתות ואתרים כגון TAPinto, Patch, The Texas Tribune ו־The Salt Lake Tribune.[33]
מעבר לעיתונות שירותית וקהילתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בכתיבה המקצועית על עיתונות מקומית בעולם עלה בעשור השלישי של המאה ה־21 מעבר מחשיבה "סיפורית" לחשיבה "שירותית": פחות דגש על כתבות כלליות ויותר על מידע יומיומי שימושי לתושבים, כגון החלטות מועצת עיר, סגירת כבישים, היתרי בנייה, אירועי קהילה ועדכונים בתחומי הבריאות והחינוך.[39]
יוזמות להחייאת העיתונות המקומית בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בישראל החלו בשנות ה־20 של המאה ה־21 להופיע גם יוזמות חדשות שנועדו להחיות את העיתונות המקומית במודל עצמאי ולא־רווחי. בשנת 2023 נכתב ב"העין השביעית" על מיזם של "שקוף", "העין השביעית" ו"המקום הכי חם בגיהנום", שנועד לקדם סיקור מקומי עצמאי באמצעות תמיכה ישירה של התושבים ומימון המונים.[4]
בשנים שלאחר מכן התקדם המיזם לשלב מימוש, וב־2026 הודיעו יוזמיו על הקמת רשת מקומונים עצמאית, שתפעל תחילה במספר ערים ותשלב בין תחקירי עומק לסיקור חדשותי שוטף, תוך הסתמכות על מימון קהילתי ותמיכה פילנתרופית.[40]
בינה מלאכותית ועיתונות מקומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]שימוש בבינה מלאכותית הוצע כאמצעי להרחבת כיסוי מקומי דל, אך עורר גם חששות אתיים. ב־2026 נחשפה בארצות הברית פרשת Nota News, רשת אתרים היפר־לוקליים שכוונה לאזורים חסרי כיסוי עיתונאי, אך נסגרה לאחר שהתברר כי עשרות כתבות בה העתיקו חומרים מעיתונאים מקומיים ללא ייחוס.[41]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כרמית ספיר-ויץ, כאן גרים בכיף, באתר העין השביעית, 1 בינואר 2008
- אריה קיזל, תמורות בתקשורת המקומית בישראל, העיר רצוי ומצוי, 6 באפריל 2011
- יורם כרפיס, סוף העיתונות המקומית?, באתר גלובס, 29 במאי 2013
- עידית מנוסביץ ואזי לב-און, העיתונות המקומית בישראל 2013: קווים לדמותה, מסגרות מדיה 12, 2014, עמ' 1–28
הילו גלזר, הם היו חוד החנית של התקשורת הישראלית. ייתכן שאלה ימיהם האחרונים, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2020- אריה קיזל ומירה פוירשטיין, בצל המרכז: התקשורת המקומית בפריפריה וסיקור החדשות, קשר 41, חורף 2011, עמ' 78–87
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 אריה קיזל ומירה פוירשטיין, בצל המרכז: התקשורת המקומית בפריפריה וסיקור החדשות, קשר 41, חורף 2011, עמ' 78–87
- 1 2 3 4 5 6 7 טלי חרותי-סובר, "פעם מקומונים יכלו להמליך ראשי ערים — אך הם איבדו מכוחם בעידן הדיגיטלי", באתר TheMarker, 22 באוגוסט 2022
- 1 2 3 4 עידית מנוסביץ ואזי לב-און, העיתונות המקומית בישראל 2013: קווים לדמותה, מסגרות מדיה 12, 2014, עמ' 1–28
- 1 2 3 4 5 6 יוסי סעידוב, להחזיר לחיים את העיתונות המקומית, באתר העין השביעית, 17 באוגוסט 2023
- 1 2 3 יורם כרפיס, סוף העיתונות המקומית?, באתר גלובס, 29 במאי 2013
- 1 2 אביעד הומינר-רוזנבלום, המקומונים נעלמים ומפנים את מקומם לפייק ניוז ותיאוריות קונספירציה, באתר TheMarker, 16 בנובמבר 2020
- 1 2 Lev, Michael; Rynston-Lobel, Eric (10 בפברואר 2026). "With no local news, those in news deserts turn to social media feeds, influencers and gossip". Medill Local News Initiative (באנגלית).
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ השנה הראשונה - שנת קיומו הראשונה של "הצפון" חלפה, הצפון, 22 בפברואר 1927
- ↑ "קול הנגב" - יש לקדם בברכה את הופעת הביטאון "קול הנגב" בפעם הראשונה, זמנים, 14 בפברואר 1954
- ↑ "אשקלון החדשה" חדל להופיע, על המשמר, 15 באוגוסט 1954
- ↑ רועי צ'יקי ארד, בני משפחת נועם הם הילדים הרעים של אילת. האם מפעל החיים שלהם ישרוד?, באתר הארץ, 5 בפברואר 2020
- ↑ הד הקריות - קיים 19 שנה. השבועון מפיץ 31,000 עותקים, בתשלום. הוא מכסה את אזור הקריות ומפרץ חיפה., כותרת ראשית, 15 באוקטובר 1986
- ↑ שבא סלהוב, כל נערי שוקן - עם פרישתו של חנוך מרמרי מעריכת "העיר", מגיע לקיצו עידן "דור המייסדים" של העיתונות המקומית המהפכנית, במחנה, 22 בפברואר 1984
- ↑ דורון רוזנבלום, תחום־השיפוט המתרחב והולך של המקומון - 'העיר' בן חמש: דורון רוזנבלום, בעצמו תל־אביבי אדוק, אוהב אותו ומייחס לו פריצת־דרך עיתונאית, כותרת ראשית, 27 בנובמבר 1985
- ↑ שוקן הבן: 120 אלף דולר הפסד בחודש, "העולם הזה", גיליון 2491 מ-29 במאי 1985, עמוד 12
- ↑ הלוח הכללי - ידיעות אחרונות - בשיתוף לאשה, קול ירושלים, קול חיפה, קול הנגב, דבר, 5 באוקטובר 1982
- ↑ אפי לנדאו, עורך "ידיעות אחרונות" הודח עקב נסיונו למנוע הקמת רשת מקומונים, חדשות, 29 בספטמבר 1989
- ↑ שרית ילוב, מדוע נסגרה רשת המקומונים?, דבר, 30 בנובמבר 1983
- ↑ שוש מיימון, עיתון מת, כותרת ראשית, 4 בינואר 1984
- ↑ שמואל דקלו, "ידיעות אחרונות" לביה"ד להגבלים: "מעריב" מוציא לאור רשת מקומונים, באתר גלובס, 6 באוגוסט 1998
- ↑ אסף כרמל, ישראל כבר קטנה עליו, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2004
- ↑ לי-אור אברבך, "עכבר העיר ת"א" ייסגר; המהדורה הדיגיטלית תשתנה, באתר גלובס, 11 במרץ 2013
- ↑ לי-אור אברבך, מקומוני "זמן מעריב" נסגרו; גיא מרוז: לא נתנו לנו להיפרד, באתר גלובס, 19 במאי 2013
- ↑ יונתן כיתאין, סגירת מקומוני "זמן מעריב": פצצת הזמן חזרה לתקתק, באתר גלובס, 12 ביוני 2013
- ↑ אלכסנדר כץ, שינוי ארגוני בידיעות תקשורת: מקומוני המרכז תחת עורך אחד, באתר אייס, 27 במאי 2019
- ↑ שוקי טאוסיג ואורן פרסיקו, רשתות המקומונים הארציות גוועות, באתר העין השביעית, 12 בנובמבר 2020
- ↑ איתמר ב"ז, מו"ל נולד, באתר העין השביעית, 12 באוקטובר 2021
- ↑ נבו טרבלסי, "ידיעות אחרונות" סוגרת את רשת המקומונים mynet – עשרות עובדים יפוטרו, באתר גלובס, 9 בנובמבר 2025
- ↑ גיא הדס, הארץ בוחנת סגירת בית הדפוס שלה ומעבר להדפסה חיצונית, באתר גלובס, 13 באוקטובר 2015
- ↑ אמיר טייג, הפרסום המקומי עובר לענקים הגלובליים, באתר TheMarker, 26 במרץ 2012
- ↑ רפאלה גויכמן, גוגל שואבת 20% משוק הפרסום בישראל — אך החקירה בעניין מתעכבת מאז 2018, באתר TheMarker, 18 ביוני 2023
- ↑ "The rebirth of local news". Nieman Lab (באנגלית). בדצמבר 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - 1 2 "As local news disappears, new networks are stepping in to fill the void". Poynter (באנגלית). 8 בדצמבר 2025.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ "כֻל אל־ערב". הספרייה הלאומית.
- ↑ נועם שרביט, פשרה: משרד הפנים יפצה מקומון לאחר שהורה בטעות על סגירתו, באתר גלובס, 23 ביולי 2009
- ↑ עומרי אפרים, שר הפנים החליט: פקודת העיתונות תבוטל, באתר ynet, 10 במרץ 2016
- ↑ אלירן מלכי, דרעי מבטל את פקודת העיתונות מתקופת המנדט הבריטי, באתר כלכליסט, 10 במרץ 2016
- ↑ דניאל דולבלעקוב, משרד הפנים מנע פרסום עשרות עיתונים בעשור האחרון, באתר הארץ, 14 בינואר 2016
- ↑ "AI will reinvent local news". Nieman Lab (באנגלית). בדצמבר 2025.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ "עיתונות מקומית חופשית ואמיצה במימון ציבורי". רשת העיתונות העצמאית.
- ↑ "An AI company set out to fix news deserts. Instead, it copied local journalists' work". Poynter (באנגלית). 2 באפריל 2026.
{{cite web}}: (עזרה)
```
